לרוב הילדים בדורנו לא מפריע הבלגן והלכלוך בבית, גם כשמדובר בחדר שלהם. עד שאנחנו לא מעירים להם אלף פעם, מתעצבנים, משחדים, או מאיימים בעונש, הם לא מזיזים אצבע וזה יכול להטריף אותנו. בסוף היום אנחנו מוצאים את עצמנו מותשים ושחוקים מבצוע של משימות שלא נגמרות, עד שלא נשאר כבר כח לעצמנו, שלא לדבר על זוגיות ופנאי.

אנחנו נזכרים בעזרה בבית בילדותנו ולא מבינים למה הם כל כך שונים מאיתנו.

מהן הסיבות שזה קורה היום?

אביא לכאן כמה כיווני חשיבה:

1. הורות "תקתקנית", הורות מפצה – אם אנחנו לא במאבק כח מול ילדים, רוב הסיכויים שזה לא נגדנו. זאת אומרת, הם לא מרגישים את האחריות על הסדר והניקיון, כמו שאנחנו ההורים מרגישים אותה , מכיוון שאולי הם הורגלו לעובדה שמגיל צעיר תמיד היינו שם עבורם ובשבילם, כדי לפצות על חסכי ילדות של עצמנו, כדי, למשל, להקל עליהם, כדי לפנות אותם ללימודים ולחוגים, כדי שיהיה להם קל, טוב ונוח, שתמיד יהיו מרוצים ושמחים, וגם, כי אולי לא תמיד מה שהם עשו, עזר לנו באמת או היה לשביעות רצוננו. יוצא שפשוט "תקתקנו" עבורם את הכל ואולי אפילו הרגשנו די טוב עם עצמנו כהורים.

2. "מותק, חכה עד שתגדל" – כשהם היו צעירים מאד, הרגשנו עם זה בסדר גמור ובצדק. הרי "מה יש לצפות מילד קטן?" ואפילו כשהם ניסו לחכות אותנו וביקשו בגיל 2-3 לעזור לנו, למשל, לסדר צלחות לארוחה, לקפל כביסה, לחתוך מלפפון, לפנות קניות, לטאטא או לעשות ספונג'ה, הזזנו אותם באומרנו "מותק, כשתגדל/י ,יהיה לך עוד מספיק זמן והזדמנויות לעזור".

3. המסקנות המוטעות– בינתיים, כשזה חזר על עצמו פעם אחר פעם, בלי שרצינו או התכוונו לזה בכלל, ייתכן מאד שהילדים הסיקו ממש בטעות את המסקנות הבאות :

א. שהם קטנים ולא מסוגלים

ב. שיש את "הגדולים" שהם יותר טובים מהם, יותר מוצלחים מהם, יותר זריזים מהם, יותר מבינים מהם.

ג. שהם מרכז העולם וההורים קיימים שם כדי לשרת אותם ולמלא את מבוקשם.

ד. שלא מצופה מהם לעזור, לתרום ולהועיל, אלא רק לקבל ולהיות מרוצים.

ה. שהם לא אמורים לקחת אחריות על כלום, כי יש את ההורים שכבר עושים את זה.

4. האכזבה – ומה קורה עכשיו? כשהם כבר גדלו קצת, אנחנו מבקשים מהם לעשות משהו, לקחת אחריות, לפחות עבור עצמם, והם באמת לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם. ואנחנו לא מבינים אותם וכועסים, כי מבחינתנו – "מה כבר ביקשנו?! לפנות את הנעליים או להרים את הצלחת?"…

עצוב?
כן..אף אחד לא לימד אותנו הורות – למשל, שדווקא בגילאים האלה כשהם ניסו לחכות אותנו, הם בעצם ביקשו זאת מתוך הצורך הפנימי הטבעי והתקין שלהם לגדול, להתפתח, לגלות יכולות ולהרגיש נחוצים. רובנו "נפלנו" בזה וכשהם גדלו כבר, לא מצאנו שום דרך להשפיע עליהם מלבד מה שאנחנו מכירים – צעקות, איומים, עונשים, שוחד ועוד שיטות לא מוצלחות במיוחד…נכון, המצב לא פשוט, אבל –  אל ייאוש! תמיד אפשר לתקן ויפה שעה אחת קודם:)

ומה לעזעזאל עושים עם זה עכשיו?

1. כשהילדים שלכם עדיין צעירים מאד – תאפשרו להם עד כמה שזה מתאים לכם כמובן (לא בשעות לחץ וכד') , לתרום ולהועיל, כשהם מבקשים מכם. בפעוטות הצורך להידמות לגדולים ולעשות כמוהם מוטבע בהם מהטבע, וכשהם מנסים לעזור לנו ולהשתתף איתנו, כדאי לעודד אותם עם הרבה סבלנות, גם לפעמים במחיר של מכנס הפוך, לכלוך מסביב, צלחת שנשברה או מיץ שנשפך. רצוי להקדיש קצת מחשבה ולארגן להם סביבה בטוחה, כמו כלים מפלסטיק למשל.

2. כשהילדים בוגרים יותר – הדרך לגייס אותם לשיתף פעולה היא יותר מורכבת, אבל עדיין אפשרית:

א. לאפשר להם להתאמן ועם הרבה סבלנות – אם הילדים לא יתנסו ולא יטעו תוך כדי, לא תתרחש הלמידה. עיקר הלמידה נעשית תוך כדי העשייה. אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו ישטפו כלים כך שלא יישאר בהם לכלוך, ימזגו חלב בלי שיישפך מסביב, ישקו את העציצים ולא את הריצפה מסביב – הם חייבים להתאמן. כשאנחנו מעירים להם כל הזמן, או מזיזים אותם בכעס ומתקנים אחריהם, זה מוציא להם את החשק. מה שיעזור לכם כאן זה הרבה סבלנות ורגישות. בסוף זה יקרה. אם ניסיתם ובשום אופן לא הצלחתם להשלים עם האופן שבו הילד עוזר לכם – עשו בעצמכם, אבל אז – בלי להשפיל ובלי לקטר.

ב. עידוד, עידוד, עידוד !  אם הילדים מקבלים מאיתנו מסרים שהם עצלנים ולא יוצלחים, הם בסוף "קונים את זה" ובאמת מאמינים שהם אכן כאלה, ולרוב נשארים כאלה. אז טיפ קטן-גדול: כשאתם רוצים שהילדים שלכם ישפרו את הביצועים שלהם וירצו לקחת חלק במטלות הבית, במקום להעיר להם איפה הם לא בסדר, תתבוננו בהם רגע ותמצאו את המקומות שבהם הם כן עושים משהו, ולו הקטן ביותר – בניסיון, בהשתדלות, ביוזמה, ברצון, בכוונה להשתפר, וספרו לו על כך. למשל: שמתי לב שפינית היום את הצלחת אחריך וזה מאד שימח אותי", או "זה מאד עזר כשסידרת את השקית של הקניות היום, כיף לדעת שיש בבית שותפים כמוך." "ראיתי שלא היה לך בכלל חשק לשטיפת הכלים היום, ובכל זאת שטפת חלק, גם זה עזר, וזה משמח לדעת שאתה יודע להתגבר".

ג.  גיל התבגרות – עד כה הוא היה ילד טוב, מתוק וממושמע יחסית. פתאום הוא נהיה "מחוספס משהו", מרוחק יותר וכד'… ייתכן שהוא מתחיל כבר להתבגר (גיל ההתבגרות מתחיל היום כבר בגיל 9-10), ויש לו צורך בריא לגיבוש זהותו העצמית ובאופן טבעי הוא מתנער ("נער" ממילה מתנער) מכל מחויבות או סמכות שדורשת ציות, ורוצה לקבוע בעצמו מה הוא יעשה, מתי ואיך.

מה שיכול לעזור כאן היא שיחה בגובה העיניים, בה אתם משתפים אותו בקושי שלכם בלי לבקר או לשפוט אותו, מקשיבים לו, מתייעצים איתו איך ניתן לשפר את המצב ומבקשים עזרה והשתתפות. כשהוא ירגיש שמתחשבים בו, משתפים אותו ומתייעצים איתו בגובה העיניים, יש סיכוי גדול יותר שישתף איתכם פעולה, גם אם לא תמיד יהיה לו חשק.

כל מה שעבד לכם עד היום, כמו דרישות נוקשות, התניות, עונשים ופרסים, כנראה לא יעבוד כבר.

ד.  מאבק כח – ייתכן והילד מנסה לעשות דווקא ולהחזיר לכם על משהו שציפה ולא קיבל – זה יכול להיות כל דבר חומרי, ובעיקר צורך רגשי, כמו: הקשבה אמתית, הבנה והתחשבות, חום וקרבה, כבוד לעיסוקים שלו, לזמנים שלו, כבוד לחבריו, כבוד לצרכיו וכד'.

ה. אל תוותרו להם ואל תוותרו עליהם – ילדים, המתבגרים בעיקר, מומחים בלייאש אותנו מלבקש מהם עזרה והשתתפות, הם חוזרים ומבטיחים פעם אחר פעם: "אמא עוד מעט", "אמא עוד רגע", "אמא לא עכשיו", "אמא אל תחפרי", "אמא עזבי אותי, לא עכשיו, עוד מעט", עד שאנחנו באמת מתייאשים ומעדיפים לעשות הכל לבד, ואז קורסים מעייפות ועצבים – ובצדק.

הטיפ שלי הוא : לא לוותר כל כך בקלות, אלא להמשיך לבקש גם אם אין סיכוי שיעשה. לדוגמא :

– "אוקיי מותק, אני מבינה שאתה עסוק עכשיו, מתי כן?"

– "לא יודע…"

– "אוקיי, תגיד לי כשתדע", /"אוקיי מותק, אז הפעם אני אעשה בעצמי, אבל אצטרך את העזרה שלך יותר מאוחר/ מחר/ ביום אחר/ בשבוע הבא", וכד'.

בבקשה תמשיכו לבקש בלי כעס והדגש הוא על – בלי כעס. גם אם הם עדיין לא עושים, בסופו של דבר, אם הם יראו וירגישו שאתם לא מתייאשים מהם ולא מוותרים על העזרה שלהם, הם יתחילו לזוז:)

ולסיכום: כשיש לנו מערכת יחסים טובה שיש בה בנוסף לחום, הקשבה ואהבה, גם גבולות ברורים, יש לנו יותר סיכוי להשפיע ולקבל שתוף פעולה.