בואו נהיה אמיתיים
מה קורה לכם, הורים יקרים, כשהילד שלכם בוכה, כועס ומתוסכל כשלא מקבל מה שרוצה או לא מצליח במשהו? איזה מחשבות אתם חושבים באותם רגעים? מה אתם מרגישים?…תחשבו רגע…
אם נהיה מספיק אמיצים עם עצמנו, כדי להתבונן במה עובר עלינו ברגעים אלו ,רובנו נגלה, שמה שהכי קשה לנו כשהילד מביע רגשות של כעס ותסכול, הוא דווקא התסכול שלנו, ההורים. תסכול מכך שנתתי כל כך הרבה והילד שלי לא מחשיב, לא מעריך, לא מצליח. ואז מתגנבות לרוב גם מחשבות טורדניות, כמו, אולי לא הייתי הורה מספיק טוב, אולי מה שנתתי באמת לא היה מספיק, אולי אני צריך/ה לבלות איתו קצת יותר, אולי הייתי צריך לוותר לו פה ושם, ועוד מחשבות כאלה ואחרות, המעידות על ייסורי מצפון.
יחד עם שגרת היום התובענית ודאגות היום יום לפרנסה ועוד, אנחנו כל כך רוצים להיות הורים טובים, ושהילדים יאהבו אותנו תמיד, שלא יחסר להם מאומה ושיהיו מרוצים , שברגע שהם מביעים רגש שלילי כלשהו, אנחנו מיד נלחצים ואפילו מרגישים מאויימים – הרי הילד האהוב שלנו מאותת לנו שכנראה לא הצלחנו במשימתנו לעשות אותו למאושר! כשאנחנו רוצים ילד מאושר, אנחנו לא בודקים לעומק מה זה "אושר" ולרוב נופלים לפינוק מהסוג המזיק – הילד מתרגל לעובדה שהוא ה"מרכז" ושהוריו "עובדים" אצלו, ואז, ברגע שהוא נדרש לגלות קצת סבלנות, לדחות סיפוקים ולהתחשב בדרישות המצב, הוא עלול להרגיש שהוא מסכן, מכופח, מתוסכל או כועס.
ואז, באופן בלתי מודע, מחוסר יכולת להכיל את התסכול של הילד, ובעיקר של עצמנו, אנחנו נבוכים, או מרגישים רע עם עצמנו, ואז רצים "לפצות" על ה"עוול" שגרמנו לו, או לחילופין, מתגוננים, מאשימים, כועסים בחזרה ומבטלים את רגשותיו: "לא נורא, לא קרה כלום, מה את/ה בוכה?! תתבייש/י לך. נתתי לך הכל ואתה עוד מתלונן?!".
הבית – כמחנה אימונים
אתם רוצים לגדל ילדים מאושרים? אל תיבהלו מתלונותיהם ואל נא תרוצו לספק את כל הגחמות שלהם מיד. אל תרפדו להם את החיים – תנו להם כלים להתמודד עם החיים – כל ילד בהתאם לגילו. החיים בבית הם מחנה אימונים לחיים אמתיים בחוץ. ובפעם הבאה כשילדיכם יביע כעס או תסכול כלשהו, ממליצה לכם לעצור רגע ולקחת נשימה עמוקה, כדי להכיל לרגע את התסכול שלו ברוגע – מותר לו לחוות תסכולים ומותר לו לכעוס. את התסכול שלכם אני ממליצה בחום לזהות, לקבל ולשחרר – הוא לא משרת אותכם ולא מועיל לכם, כי כשאתם ממשיכים להרגיש רע ביחס לעצמכם כהורים, אתם עסוקים בעצמכם, במקום בתפקיד ההורי שלכם לגדל אותם לעצמאות ואחריות.
תפקידנו כהורים
בשום אופן זה לא אומר שנתעלם מהילדים שלנו ומרגשותיהם. לא. ילדים כן זקוקים לליווי, תמיכה ועידוד שלנו, להשתתפות שלנו בתסכולם – לאמפתיה, להרגשה שיש לכם אמון בהם, ואתם סומכים עליהם שידעו להסתדר;
ומבחינה מעשית – נבדוק אם הם זקוקים לקבל מאיתנו הדרכה טכנית של ביצוע משימות למיניהן ונמשיך ללוות – בלי בקורת ונזיפות, בלי תיקונים וגערות, אלא עם הרבה עידוד, סבלנות, אמון ואהבה, לצד גבולות ברורים.
התסכול – לא מה שחשבנו
נתחיל מדוגמא פשוטה. ילד שמתחיל ללכת חייב לחוות תסכול – הוא נופל וקם, ושוב נופל, והוא…מתוסכל! האם יעלה על דעתנו ללכת במקומו או להמשיך להחזיק לו כל הזמן את ידו? בוודאי שלא. ככה הוא לא ילמד ללכת. הוא חייב ליפול ולקום יחד עם התסכול, כדי דווקא למצוא כוחות להתגבר על התסכול, ושוב להתחיל ללכת בכוחות עצמו עד שמצליח, והשמחה כל כך גדולה – עד כדי חגיגה!! תזכרו, תסכול מותאם גיל, הוא תסכול שמפתח את ילדינו.
ולסיכום
הילדים שלנו יהיו שמחים ומסופקים דווקא בזכות ההשתוקקות שלהם לשיג מטרות ומגילוי היכולת שלהם בדרך להשגתם. התפקיד שלנו כהורים הוא קריטי – עלינו ללמוד ללוות אותם בתסכולם – זאת אומרת, להדריך אותם בסבלנות, לתמוך באהבה ובהרבה עידוד.
על פי דר' מרטין סליגמן, אבי הפסיכולוגיה החיובית, היכולת לדחות סיפוקים היא אחד החלקים המהותיים באישיות האדם המפותח, המבטיחה לו בסופו של דבר הצלחה וסיפוק מהחיים.
רק כאשר הילד, וגם האדם בכלל, מצליח לדחות סיפוקים מיידיים, מתאמץ, מנסה, נכשל, ובסוף מצליח, הוא מתמלא בסיפוק אמתי. ממה בעיקר? מתחושת היכולת והמסוגלות שמגלה בעצמו.
אם אני רוצה שהילד שלי ירגיש טוב עם עצמו, ירגיש תחושת יכולת וערך עצמי, עלי לתת לו את הכלים שיגדילו את הסיכויים שלו להפיק את מירב התועלת מהחיים ויסייעו לו להשיג את מטרותיו.
אז למה אנחנו מחכים?:)
